נדרשתי לענין בירור דין הפעלת אתרים ממוחשבים המספקים מידע או מציעים מגוון שימושֵי משא ומתן וכן תשלומי אגרות ומיסים, כאשר מנהגו של עולם שאתרים אלו זמינים לשימוש לכל אחד ואחד במחשבו האישי במשך כל שעות היממה וכן במשך כל ימות השבוע.

השארת אתר כזה פתוח בשבת קודש גובלת בהרבה נידונים הלכתיים. אשתדל לפרט את הסוגיות שנוגעות בעיקר שאלת השארת האתר פתוח בשבת קודש.

א. איסור לפני עור ואיסור מסייע בידי עוברי עבירה

החששות דלפני עור

השארת האתר פתוח בשבת קדש יש בה משום הכשלה לאלו הנכנסים לבקר באתר ובשעת כניסתם נכשלים באיסורי שבת רבים, אשר בחלקם ייתכן וישנו חשש לאיסור מדאורייתא. ואלו הם: 

 א. הפעלת המחשב –  הכוללת הפעלת חשמל שלדעת חלק מן הפוסקים יש בו איסור דאורייתא. 

 ב. הפעלת זרם חשמלי – כל לחיצה על גבי המקלדת או העכבר יש בה  הפעלה של זרם חשמלי, אלא שזרם זה  איננו של קיימא כיון שהחיבור הוא רגעי ומתבטל מאליו, ויש לדון דבכה”ג אין איסור בונה ע”פ שיטת החזו”א, ומ”מ איסור מדרבנן בוודאי יש. מה גם שישנו איסור טלטול מוקצה של קלידי המקלדת ושל העכבר. 

ג. הכתיבה במחשב – אף שבפשטות אין לה שם כתיבה כיון שהמילה הכתובה נצרכת לזרימה תדירית של חשמל ע”מ שתראה, [וכשם שמצינו בדבר הסכמת הפוסקים לענין מחיקת השם] וממילא אינה מלאכה דאורייתא [וכ”ה דעת מרן הגרש”ז זצ”ל עיין בהרחבה בספר הנפלא קרני אורה שבסו”ס מאורי אש השלם ושם בפי”א] מ”מ הסכימו הפוסקים שגם כתיבה זו אסורה בשבת, ודעת השבט הלוי או”ח ח”ו סי’ ל”ז שאף נחשב לכתיבה מדאורייתא. 

ד. שמירת נתונים בזכרון האלקטרוני במקום אשר הוא שם – כל פעולה כגון הקשה על העכבר, נרשמת ומתאחסנת בזיכרון ממשי שנמצא במקום מסויים, ואף אם נימא דלה עושה כן אין איסור כל כך כיון שהווי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ופעמים אף חשיב כמתעסק, כיון שאינו יודע על כך, מ”מ עצם  ביצוע הקניה וכן הזנת הפרטים האישיים ומספרי כרטיס האשראי וכדו’  הלא ניחא ליה בהם ובשמירתם – ואולי יש מקום לחשוש בהם לאיסור בונה – ע”פ שיטת הגרש”ז בשש”כ ח”ב פ’ ס”ו הערה רי”א בענין גיבוי ע”ג דיסק שהופך הדיסק לכלי, ויש מקום לדון גם בכרטיסי זיכרון בענין זה, עי’ בכל זה באריכות בקרני אורה שם.   

ה. פעולת משא ומתן בשבת שאסרוה חז”ל, ואף שלא בהכרח שהקנין חל בשבת עצמה, מ”מ כל התעסקות בעניני משא ומתן בשבת הרי היא בכלל האיסור כמבואר בכל מקום. 

ו. קריאת שטרי הדיוטות – שגם היא אסורה מדרבנן ובפרט בעניני מו”מ.

 

דין תרי עברי דנהרא

הנה מעיקר הדין לפני עור איננו שייך רק היכא שלא יכול הנכשל להכשל באיסור לולא פעולת המכשיל, ובנידון דנן לא תמיד המציאות כן, כיון שבדרך כלל יכול הנכשל  להשיג את מבוקשו באתרים אחרים שההיצע שלהם זהה לזה  של האתר המדובר, וממילא הוא היה נכשל בכל אופן. [מציאות זו לא קיימת באתר בו מבצעים תשלומים אגרות ומיסים, שכן בהם אין אתר חילופי שאפשר לשלם דרכו, ואפשרות תשלום סבוכה יותר, ייתכן שאיננה חשובה כחד עברא דנהרא].

והנה היכא דהנכשל יכול להשיג מבוקשו במקום אחר כתב הרמ”א ביו”ד קנ”א ס”ד גבי גוי שיכול לקנות צרכי ע”ז במקום אחר, דאין במכירה לו משום איסור לפני עור.  אמנם במשנה למלך פ”ד ממלוה ולוה ה”ב  כתב [והובאו דבריו גם בפתחי תשובה סי’ ק”ס סק”א] דכל מה שבתרי עברי דנהרא לא עובר המכשיל על לפני עור, היינו דוקא באופן שסיבת הדבר שיכול הנכשל להשיג את האיסור בלעדיו איננה מחמת זה שמישהו אחר יעבור על לפני עור, דבכה”ג לא פטרתו תורה. וייתכן לומר דאף הרמ”א לא פליג עליה, ומיירי שיכול למצוא אצל גוי שאיננו עובר על לפני עור, ונמצא א”כ שלפי דבריו אם האתר החילופי גם מנוהל ע”י ישראל אין כל היתר, שכן נמצא שמכשילו בלפני עור.

אמנם יש להוכיח מדברי החפץ חיים בפתיחה לספרו הקדוש, דלא ס”ל כהמל”מ, שכן בבמ”ח שם בסק”ד  כתב דהיכא שמלבד השומע את הלשון הרע ישנם אחרים ששומעים את דבריו אין השומע עובר על לשון הרע, כיון שגם בלעדיו היה מספר ונמצא שאין ההכשלה בתרי עברי דנהרא, ולכאורה הדרך היחידה לכך היא ע”י הלפני עור שאחרים עוברים, ומשמע אם כן דסבירא ליה דלא כחידושו של המל”מ. 

[ובאמת דברי המל”מ לכאורה מחודשים, כיון שלכאורה כל מהות המושג שבחד עברא דנהרא אין איסור לפני עור  איננו “פטור”, עד שנימא שלא רצתה התורה לפטרו  באופן שהברירה האחרת היא שאחר נכשל בלפני עור, אלא דבכה”ג לא חשיב המכשיל שהוא זה שמכשילו אלא עובר העבירה הוא דאפסיד אנפשי’ ואין המכשיל אלא מסייעו בדבר עבירה. ואין לומר דכוונת המל”מ דכל היכא דאין הנכשל יכול להגיע אל האיסור מעצמו אלא רק בעזרת “מכשיל” לא חשיב שהדבר נמצא עמו בחד עברא דנהרא, שכן בתו”ד מבואר בהדיא שאם האחר הוא גוי אז כן חשיב כבתרי עברי דנהרא, וכ”כ בפת”ש שם שאם האחר הוא אנוס או שמצווה בדבר ג”כ חשיב כתרי עברי דנהרא. ובאמת לדבריו יש לדון בהיכי תימצי שהאתר החילופי מנוהל  ע”י אדם שמוגדר כ”אנוס” על עבירתו כתינוק שנשבה [למ”ד דחשיב כן], שאולי גם להמל”מ ייחשב הדבר כתרי עברי דנהרא. וייתכן שלא דיבר הפת”ש אלא על מי שאנוס בפיקוח נפש שאז עצם העבירה של האחר או שהותרה או שדחויה, ומשום הכי חשיב כלפי המכשיל כתרי עברי דנהרא.]

ואמנם ישנן ב’ סיבות לומר דלא שייך בנידון דידן ההיתר דאין זה תרי עברי דנהרא.

א. ע”פ המבואר בפתחי תשובה ביו”ד סי’ קנ”א סק”ב בשם תשובת אמונת שמואל דלא מצינו היתר דחד עברא דנהרא אלא באופן שיכול להשיג העבירה בלי צורך לקנות אותה וכל מה דמצינו בגמרא אינו אלא באופן שיש לו כבר את ההיכ”ת לעבירה משלו. וא”כ בנידון דידן שגם באתר אחר יצטרך לקנות אין היתר זה. [עכ”פ מצד הלפני עור על איסור המשא ומתן בשבת] שו”ר שגם המ”ב הביא דעה זו בסי’ שמ”ז סק”ז ומשמע שמצדד כן לדינא לאיסור. 

ב. ע”פ המבואר בתשובת חות יאיר סימן קפ”ה והובאה בפת”ש שם סק”ג דבהיכ”ת שהיהודי מוכר המכשול בהקפה והגוי יכול להשיג את המכשול באופן שיצטרך לשלם עליו מיד אין בזה היתר של תרי עברי דנהרא כיון שיש לגוי ענין לקנות דוקא אצלו, ובמכירות באתרים שיש לכל מוכר ענין “למשוך” דוקא לאתר שלו, ועושה כן ע”י מבצעים הנחות ונתינת אפשרויות נוחות לתשלום כפריסת תשלומים נוחה וכדו’, הרי שלא יכול להצטדק לפי זה שיכל הנכשל לקנות במקום אחר.

 

איסור מסייע

והנה גם אם נימא דכן חשיב בכה”ג חד עברא דנהרא, ואין בכה”ג איסור מצד לפני עור, אכתי שיטת הרמ”א שם ס”ד דיש איסור מדרבנן של מסייע לדבר עבירה גם בחד עברא דנהרא, [וכל מה דכתב דנהגו להקל ושרק בעל נפש יחמיר לעצמו, זהו דוקא באיסור דע”ז כמבואר בדרכי משה ובש”ך סק”ז שם, ומ”מ בשאר עבירות משמע דאוסר.] ואף דס”ל להש”ך שבמומר אין איסור זה מ”מ הרמ”א לא סבירא לי’ כן, וגם בגליון מהרש”א לא הסכים לדבריו. ושיטת הדגול מרבבה שם שגם להש”ך אין היתר היכא דהמומר נכשל בשוגג, ובגוונא דידן בוודאי הנכשלים שוגגים הם. גם המג”א בסי’ שמ”ז פליג אדברי הש”ך וכן בפמ”ג יו”ד סוף סי’ ס”ה בשם חות יאיר. אמנם עי’ בדברי המ”ב בסי’ שמ”ז סק”ז ובשעה”צ סק”ט דלא משמע שהכריע בזה.  ועי’ אגרות משה יו”ד ח”א סי’ ע”ב דכתב שראוי להחמיר דלא כהש”ך ושאין למחות ביד המיקל היכא שישנה מניעת ריוח, ובמקום הפסד ניתן לכתחילה לסמוך על הש”ך. ובנידון דידן בוודאי מניעת ריוח ישנה, וייתכן דגם הפסד כיון שסגירת האתר בשבת עלולה להיות כרוכה בעלויות כספיות.

יש מקום לצרף בזה גם את שיטת הפמ”ג באשל אברהם סי’ קס”ג סק”ב דאין איסור מסייע על מלאכות דרבנן כלל דהווי כגזירה לגזירה, וייתכן שבנידון דידן אין כלל מלאכה מדאורייתא כדכתבנו לעיל.

עוד יש לצרף את סברת קולתו של הבנין ציון בסי’ ט”ו וכן דעת המהרש”ם בשו”ת ח”ב סי’ צ”ג –  דהיכא שאין ההכשלה בשעת העבירה לא הווי בכלל איסור מסייע, וה”נ לא מכשילו בשבת אלא נותן לו ביום חול והוא מצידו נכשל בשבת. [וע”ע בזה במג”א בסי’ קס”ט בשם הב”ח דס”ל כן אפי’ גבי איסור לפנ”ע, וכ”כ החזו”א בשביעית י”ב ט’, אמנם שיטת המג”א שם ע”פ הב”י דבלפנ”ע אין היתר זה וכ”ה דעת המ”ב שם.] ואם כן לולא שהיתה בעיה דלפני עור, ייתכן שמצד איסור מסייע ניתן להקל בנידון דנן.

בהיתר תליה

בנידון דומה לנד”ד דנו אחרוני הפוסקים (עי’ שו”ת מהרש”ג או”ח ח”ב סי’ קי”ז וחלקת יעקב או”ח סי’ ס”ז [בסדר החדש] ) בענין העמדת מכונות אוטומטיות למכירת מוצרי מזון וכדו’ בחוצות קריה, שאופן פעולתם הוא ע”י נתינת מטבע במכונה שמוציאה את החפץ בתמורה. ובספר שמירת שבת כהלכתה פרק כ”ט הערה ע”ה [במהדורה המחודשת] הביא מדברי מרן הגרש”ז דס”ל דמעיקר הדין מותר להשאיר את המכונות הנ”ל פועלות בשבת, וליכא למיחש ללפני עור – כיון דאיכא למיתלי שלא ישתמשו במכונות בשב”ק אלא רק לפני ואחרי שב”ק.  ולפי דבריו היה מקום לומר דגם בנד”ד ניתן לתלות שלא יחללו שבת באתר המכירות שלו, ויכנסו אליו רק לפני או אחרי שבת.

אמנם יש לדון באופן שברור לו שיכנסו לאתר בשבת, אמנם על כל אחד ואחד ניתן לתלות שלא ייכנס בשבת, אבל אין כל ספק שמישהו ייכשל בשבת, אם בכהאי גוונא נמי תלינן להתירא או לא.

ונראה לומר דתלוי במחלוקת האחרונים בטעם היתר תליה. שבמשנה ראשונה בשביעית פ”ה מ”ו כ’ ז”ל: “דנתינת מכשול לא מיקרי אלא כשהמכשול ידוע בשעה שזה נותן לו, אבל בספק אם יעשה המכשול אין זה נותן מכשול והלוקח הוא מכשיל את עצמו.” ולפי דבריו נראה דניתן לומר על כל אחד ואחד שיכל להשתמש בחפץ בחול דהוא מכשיל את עצמו, ואין כאן לפני עור. אמנם החזו”א שביעית סי’ י”ב ט’ כ’ דטעם ההיתר משום דאם לא נתלה בהיתר ונמנע מלהיטיב מחמת כן עם הבריות ונסרב למכור להם נכשילם בלאו דלא תשנא. ואף דבציור דידן רחוק לומר דנכשילם בלאו כזה אם נסגור האתר בשבת, [וצ”ע למעשה], מ”מ ייתכן שדברי החזו”א אינם אלא בבחינת “טעמא דקרא”, ובאמת למעשה כל תליה מותרת גם אם לא מתקיים ממש הטעם הזה, ומכל מקום לשיטתו נראה דקולא זו קיימת רק מחמת שלא ברור שניכשל באיסור לפני עור, דאז יש להקל מחמת חשבונות אחרים, אבל אם בוודאי ניכשל – גם אם כלפי כל אחד ואחד ניתן לומר שלא ניכשל, בזה לפי החזו”א אין כל סיבה להקל בעצם הלאו, וכאן לא נוכל לומר היתר דתלייה.

 והנה בריטב”א בע”ז ו’ ב’ כתב דכל מה דאסרה תורה לפני עור היינו דוקא בוודאי מכשול, וביאר הגרח”ק שליט”א את דבריו בדרך אמונה ריש פ”ח משביעית דאין איסור ליתן מכשול ברה”ר כאשר ספק אם ייכשלו בו, והאיסור הוא רק להכשיל, כאשר וודאי יצא מכשול תחת ידו, ולדבריו ייתכן לומר דגם בנד”ד שבוודאי מאן דהו ייכשל, בזה סגי להחשיב הדבר כמכשול, דסוכ”ס הוא שֹם מכשול לרבים ומה איכפת לן מי הוא זה שייכשל בו, כיון שבודאי ייכשלו בו, הרי זה מכשול.

המורם מן האמור

תבנא לדינא דהיכא שבוודאי ייכשלו באתר דידי’ ישראל, אף אם אין וודאות על כל אחד ואחד, מ”מ כיון שישנה הסתברות שייכנס מאן דהו לאתרו ויחלל בכך את השבת, יש מקום גדול לחוש בזה לאיסור לפני עור לא תתן מכשול.

ב. משא ומתן בשבת.

עוד יש לדון בדבר, דגם באופן שאין איסור דלפני עור, כגון שהאתר מיועד בעיקרו לגוים ואין וודאות שישראל ייכנס לתוכו, אכתי צריך עיון אם יש איסור מצד מה שנפעל בממונו מקח, והרי הוא מוכר בשבת אף שהדבר נעשה מבלי ידיעתו.

איסור מקח וממכר בלי מעשה

יש שרצו לתלות הסוגיא בנידון הרעק”א בתשובה קנ”ט בה נחלק על התרוה”ד שכתב דהבעיה לפדות את הבן בער”ש – בתנאי שיחול הפדיון בשבת, איננה אלא עם הברכות והסעודה, ומשמע דמצד חלות הקנין שיחול בשבת אין איסור, כיון שלא נעשה כל מעשה קנין בשבת. והרעק”א עצמו האריך להוכיח שם דלא כדברי התרוה”ד, ומסיק שיש איסור לעשות קנין מע”ש שיחול בשבת. ויש שהבינו שגם בנד”ד אליבא דהתה”ד יש להתיר, כיון שהמוכר לא עושה שום מעשה מצידו, והקנין מבחינתו כאילו חל מאליו. אמנם נראה להוכיח בפשיטות דלא כדבריהם, ובאמת גם להתרוה”ד יש לאסור על המוכר את הקנין.

וראיה לדבר דהמג”א בסי’ של”ט בסק”ח הביא את דברי התרוה”ד ומשמע א”כ שסבר דאין איסור שיחול מקח וממכר בשבת, אמנם לכאורה סתר את משנתו זו בסימן רנ”ב. ששם כתב הרמ”א בשם המרדכי פ”ק דשבת דיש להחמיר לאסור על גוי ליקח סחורה שסיכם עם היהודי מע”ש לקנות ממנו בשבת, וכ’ שם המג”א בטעם האיסור ז”ל: “משום דאכתי לא קנהו העכו”ם עד שיוציאו, וא”כ הוו”ל כמוכרו בשבת”. ומשמע דאף בלי שיעשה המוכר שום דבר, אסור לסכם שיקנה הגוי בשבת כיון דהמקח חל בשבת, וצ”ע.

שלב מעשה הקנין נאסר בשבת

אמנם נראה ליישב  דבאמת לא מצינו שהתיר התרומת הדשן להיות מוכר באופן פסיבי, דלא זו כוונת התירו, אלא כוונתו להתיר את שלב הקנין שאחרי מעשה הקנין והוא שלב ה”חלות”, שאם כל מה שנפעל בשבת איננו אלא “חלות” הקנין, דבר זה אינו ענין לאיסור מקח וממכר בשבת, אבל אם השלב של עצם מעשה הקנין נעשה בשבת הרי שאת שלב זה אסרו חז”ל באיסר מו”מ בשבת, ובזה לא פליג התרוה”ד מעולם, וגם הוא סבירא ליה דגם אם המוכר פסיבי מ”מ בעצם היותו “מוכר” עובר על איסור מו”מ בשבת.

ובאמת מילתא דמסתברא הוא, שכן לעולם יוכל המוכר להיות פסיבי בשעת מעשה הקנין, דמצד המוכר סגי במה שגילה דעתו שרצונו בקנין, ואז הולך הקונה ועושה מעשה קנין בחפץ אף מבלי ידיעתו של המוכר דברגע זה הוא פועל את הקנין, כגון שנמצא המוכר בעיר אחרת ואפילו אם המוכר ישן באותה שעה מהני, כיון שהוא בר דעת באותה שעה, וגילה דעתו ורצונו שחפץ הוא בזה הקנין בשבת. וא”כ אם אנו מבינים שמה שאסרו חז”ל מו”מ בשבת הוא איסור גם על המוכר וגם על הקונה, הרי שתמיד יוכל המוכר להיות פסיבי בשלב הזה של מעשה הקנין, ואפ”ה אסרו חז”ל גם עליו להיות “מוכר” בשבת.

ונלע”ד שעד”ז מתפרשת גם כוונתו של האבני נזר באו”ח נ”א שנזקק לבאר במה נשתנה איסור מו”מ בשבת מיתר מלאכות שבת דקיי”ל שאם עשה את מעשה המלאכה מע”ש ותוצאת המלאכה נפעלה בשבת שאין איסור בזה, ובמו”מ אסורה גם החלות, למרות שכל הפעולה נעשתה מע”ש. וביאר דהאיסור שעל המוכר הוא בזה ש”בגופו אתעביד מעשה”, והרי לולא שהוא קיים לו היה מת לא היה חל הקנין כלל, נמצא שבעצם היותו הרי הוא “מוכר” בשבת ומחלל את השבת. ולדברינו דבריו מחוורים היטב שבאמת זהו כל מהותו של “מוכר” בכ”מ מה ש”בגופו אתעביד מעשה”.

ולפי”ז בנד”ד אם נימא שבאמת פעולת הקנין בגדרי חו”מ נפעלת בשבת [דנימא שמועיל מדין קנין סיטומתא במה שלוחץ ב”עכבר” על הסמן שמאשר את הקניה באמצעות חברת האשראי, ואכמ”ל בזה בגדי חו”מ בזה ע”פ מנהג העולם ודין המלכות] הרי ששלב מעשה הקנין הוא שנעשה פה בשבת ולא רק החלות בעלמא וגם לשיטת התרוה”ד צריך להיות איסור בדבר.

שם “מוכר” במוכר ע”י מחשב

אמנם לכאורה יש להקשות מן הדין המבואר בסי’ רמ”ה שמותר לישראל ליתן סחורה לא”י למכור אם קצץ לו שכר, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת. ומשמע שמותר אף שהגוי הוא שלוחו של הישראל לעשות הקנינים, ונמצא שכשמוכר – הישראל נחשב למוכר,  וכל האיסור שם אינו אלא כשהגוי לא עושה את הדבר אדעתא דנפשיה שאז הוא כשלוחו של הישראל, אבל מצד עצם זה שהישראל מוכר משמע שאין איסור.

וי”ל דכל שהישראל נסתלק לגמרי מן הדבר, וכל דאגת המכירה מוטלת על הגוי, ואין לישראל אפילו גילוי דעת לכך שמישהו מסויים יקנה את החפץ, בכה”ג אין כל שייכות בין המקח למוכר ולא נחשב הדבר כאילו נעשה המקח בו, ולא אסרוהו חז”ל.

ולפי”ז יש לדון בנד”ד דייתכן שכיון והוא מוסר את הדבר לתהלוכת האוטומציה שע”י המחשב הרי שכביכול הדבר מנותק ממנו, והוא אינו יודע כלל מי עושה המקח וכל גילוי דעתו אינו אלא גילוי דעת כללי שחפץ הוא במכירה אך איננו יודע למי ועם מי נעשה המקח וכאילו מסולק הדבר ממנו לגמרי, ושוב אפשר דאין בדבר איסור מו”מ עליו. [ועי’ בארחות שבת ח”ב פכ”ב הערה נ”ה דבאמת כתבו להתיר בנד”ד מצד איסור מו”מ, ונראה שזו כונת סברתם שם. וכעי”ז שמעתי גם ממו”ר אחי הג’ רי”מ שליט”א].

אמנם נראה לענ”ד דיש לחלק בדבר הרבה, דבאמת אין כזה דבר קנין בלא דעת ברורה מצד המוכר, ובעכו”ם הרי שמוסר את שיקול הדעת שבמכירה לשיקול דעתו של העכו”ם, ואין העכו”ם ככלי בידו לבצע את מעשה הקנין, אלא לגמרי מסר את הדבר לשיקול דעתו ורצונו של הגוי, וכיון שכן נחשב הדבר כאילו הוא מסולק לגמרי ממעשה המקח שנעשה בזה. משא”כ כאשר לא מסר את הדבר לשיקול דעת של אחר, אלא “תכנת” גולם לפעול באופן מסויים בלא שיקול דעת עצמי, הרי שהגולם הזה הוא בעצם ככלי ביד המוכר להוציא אל הפועל את גילוי הדעת שהיתה לו בערב שבת למכור למי שיעשה פעולה מסויימת, אשר תוכיח שהוא זה שבאמת המוכר כיון אליו – במה שגילה דעתו בערב שבת ע”י פעולת התכנות שפעל בגולם הזה.  

ונמצא א”כ שאליבא דאמת לא הסתלק המוכר ממעשה המקח כאן, ושפיר הדרא סברת האבני נזר שבגופו אתעביד מעשה, והוא חשיב ה”מוכר”, לעבור באיסור מו”מ בשבת.

גדר מו”מ במכונות אוטומטיות 

כאמור לעיל התיר מרן הגרש”ז מעיקר הדין, להעמיד מכונות אוטומטיות לממכר חפצים למיניהם בשב”ק גם במקום שיש להניח שאכן יקנו מן המכונות בשבת. ולכאורה צ”ע אמאי לא אסר את הדבר מצד איסור מו”מ בשבת לכה”פ אליבא דהרעק”א, ולדברינו דלעיל גם אליבא דהתרוה”ד.

ויש לבאר דשאני מכונות אוטומטיות  שאין למוכר שום אפשרות לשלוט על עיכוב אספקת המוצר, ונתינת המוצר נעשית בע”כ, ובזה באמת חשוב כאילו הסתלק מלהיות הוא המוכר בדבר.  ודמי בזה למי שמסר לגוי שהוא איננו נחשב ה”מוכר” בעיסקה הזו. [ואני מסופק דייתכן שגם מבחינה ממונית נחשב כאילו מתייאש מן הנכסים ובתנאי שישלמו תמורתם את ערכם. וגם ייתכן שגם אם ימות המוכר עדיין תועיל ממונית הקניה שנעשית אחר מיתתו, ויהפוך החפץ להיות של הקונה, דאמדינן דעתיה דהמוכר, דמתייאש מהיום מן החפצים שבמכונה שייקנו לאחר מותו. וצ”ע.]

הזמן הראוי לסגירת האתר

יש שרוצים לפתור את בעיית השארת האתרים שלהם פתוחים בשב”ק, ולפיכך משתמשים בתוכנה חכמה שמזהה את מקום כניסתו של כאו”א ברחבי העולם אל האתר, וחוסמת בפניו את האפשרות ליכנס לאתר, ע”פ זמני השבת שבמקומו הוא בכדור הארץ.

ונראה פשוט שגם אם פתרו את הבעיה של איסור לפני עור, מ”מ לא פתרו את הבעיה של מו”מ בשבת, כל עוד שלא דאגו שהאתר ייחסם כל שעות השבת שבמקום המוכר, דאל”ה נמצא דרך משל שגם לאחר כניסת השבת בא”י – עדיין ישנה אפשרות באמריקה ליכנס לאתר ולעשות בו פעולות קנין, ונמצא המוכר היושב בא”י עובר על איסור מו”מ בשבת  דידיה. ופשוט.

המורם מן האמור

לכאורה ישנו חשש איסור מו”מ בשבת גם על המוכר, אם תתבצע קניה בשבת באתר שהשאיר פתוח בשב”ק, ואפי’ התבצעה הקניה ע”י גוי. זאת בתנאי שאכן בדיני ממון חל הקנין מיד בשעת ביצוע התשלום באמצעות חברת האשראי. כיון שכך יש להקפיד על סגירת האתר גם כל המעל”ע של השבת, ע”פ מקום המצאו של המוכר דייקא.

ג. איסור הנאה משכר שבת

כתב מרן הגרש”ז בשש”כ פכ”ט הערה ע”ה (ע”פ המהדו’ המחו’) דאין לחשוש לאיסור שכר שבת במכונות אוטומטיות הפועלות בשבת, כיון שהדמים הם עבור המצרכים. ומקורו כנראה הוא מדברי הנוב”י מהדו”ת או”ח כ”ו שכתב להתיר ליתן לבעל מקוה שטובלים אצלו בשבת את שכרו, כיון שמבליעים את שכר פעולת הבלן בשכר שמשלמים עבור העצים ועל זה לא נקרא שכר שבת, “דאטו מי שלוקח דבר מחבירו בשבת, לא יפרע לו בחול”, וכעין סברא זו נמצאת גם במג”א בסי’ רמ”ד סקי”ט עיי”ש.

וא”כ גם בנד”ד י”ל דאף אם הקונה משלם עבור השרות שניתן לו בהצעת המוצרים לפניו, מ”מ יכול להבליע השכר בשכר המוצרים עצמם ותו לא הווי בכלל שכר שבת. [אמנם בשבט הלוי ח”ה סי’ כ”ח כ’ לאסור את השכר שמקבלים תמורת חפצים הנמכרים במכונות אוטומטיות בשבת משום “שכר שבת”, וצ”ע.]

אלא שיש לחלק בזה בין אתרים שמיועדים למכירת מוצרים, לבין אתרים המספקים מידע תמורת תשלום, שאז השכר איננו על המוצר, אלא רק על השירות ואז תיתכן בעיה של שכר שבת. ויש מקום לפי”ז להסתפק על סוגי מוצרים שאינם מוצר בעין, אלא חכמה בעלמא כניגונים תמונות תוכנות מחשב ו”פונטים” [סגנונות גופנים] למיניהם, אם גם בהם שייכת סברת הנוב”י דחשיב כתשלום תמורת חפץ ולא הווי בכלל “שכר שבת”, או שכיון ואין כאן חפץ בעין, הרי שנוכל לומר שכל התשלום הוא כדי שיסכים המוכר לפעול את הפעולה של “שחרור” החכמה הזו ורשות השימוש בה.   

ד. איסור הנאה ממעשה שבת.

 יש לידע מציאות פעילות האתרים בשבת, אם יש לחוש שנעשות פעולות ע”י גויים לתחזק את האתרים בשב”ק, וכן אם חברות תיווך מפעילות בפעולות הכרוכות בחילול שבת את האתרים, שאז יש מקום לחוש לאיסור הנאה ממלאכת שבת, וייתכן דלפעמים גם לא יהא היתר של “בכדי שיעשו”, כגון אם קיבל תועלת מן האתר בדבר שלא יכול לחזור על עצמו שוב, שדנו הפוסקים (עי’ מלכים אומניך פ”ב הערה כ”ב) אם בכה”ג יש היתר של בכדי שיעשו [גבי צילום תמונה שצולמה שבת או הקלטת אירוע שקרה בשבת וכדו’] ואכמ”ל.

ויש להעיר שייתכן דלא יועיל כל היתר ד”בכדי שיעשו” במכירת מוצרים שנעשית באמצעות האתר, וזאת מחמת שבד”כ אין אפשרות ליהנות מן הקניה בשבת עצמה, כיון שהכסף נכנס לחשבון הבנק של המוכר רק אחרי השבת (שאיננה “יום עסקים” בין הבנקים בא”י), ואיתא בביאוה”ל ריש סי’ שי”ח ד”ה “אחת” דבמלאכה שאין אפשרות ליהנות ממנה בשבת כנטיעת עצים וזריעה, אין היתר ליהנות מן המלאכה במוצאי שבת  ונאסר לעולם, וייתכן דגם הכא יהיה נאסר לעולם.

 עוד יש  לדון בדבר החדש אם לא נחשב המוכר כנהנה ממלאכת שבת שעשה הלוקח במה שקנה ממנו הדבר, וצל”ע בזה.

ה. חשד חילול שבת.

כפי האמור לעיל ייתכן דמצד המציאות יש לחוש למלאכות שנעשות כחלק מן פעילותו השוטפת של האתר,  והנה יש מקום לחשוש מדינא שגם אם לא הורה למאן דהו לעשות את מלאכתו בשבת כיון שישנם אתרים שמינכר שהם של ישראל, [כאתרים שהשפה השלטת בהם היא עברית] א”כ הרי זה דומה לכתבים של ישראל, ששיטת השו”ע בסי’ רמ”ז ס”א שמחמירים בהם לחוש שיעשה הגוי את מלאכת הישראל בשבת, אף אם ציוהו על כך עוד ביום ראשון, ויש חשש שיאמרו שציוה עליו לעשותם בשבת, וה”נ באתר שפעילותו השוטפת נפעלת ע”י חילולי שבת, אף שאיננו מצוה לעשות הפעולות בשבת יש מקום לחוש יותר ע”פ שיטת השו”ע לחשד. 

עוד יש לציין שע”פ שיטת האג”מ [או”ח ח”ד סי’ ס’] דאין להתיר הפעלת מכונות ע”י שעון שבת כיון דלא גרע מאמירה לנכרי, הרי שגם באתר שפועל באופן אוטומטי ללא התערבות אנושית, ומתוכנת באופן שמחדש פעילות חשמלית בשבת כתגובה לרכישת מוצרים וכדו’, יש מקום לחוש בזה לאיסור, בפרט אם מינכר שהאתר של ישראל.

ו. זילותא דשבת

כתב בשו”ת חלקת יעקב או”ח סי’ ע’ ז”ל: “בזמן שהטעכניק צועד כך צעדים קדימה, ויוכל היות בימים קרובים, לסדר חנות גדולה ע״י אוטומט וטאנבאנד שהחנות תפתח מאלי׳ לשעה הנדרש והקונים יבואו לשם אף כשאין שום איש בשם, רק ע״י סיועי הטעכניק של אוטומט ושארי אמצעים כדומה וכדומה יסתדר הכל בשם, תתחלק הסחורה להקונים תמורת המעות שהם נותנים בשם, ואם נזלזל בקדושת שבת בההתירים של הטעכניק משום שהכל נעשה מעצמו, יוצמח מזה חילול שבת גדול, שאדם בשבתו בביהמ״ד או על שלחנו של סעודת שבת ומנגן זמירות לכבוד שבת, ועסקו או מפעלו עובד בשבת עבורו כבימות החול, ומסופקני אם זה אינו דומה להא דרמב״ן בפ׳ אמור למקח וממכר הנעשה בקביעות, אף בדברים שאינן של מלאכה אסור מן התורה, הביאו החת”ס סי׳ קצ״ה בהשמטות, ואף דבאמת חילוק גדול יש, להרמב״ן מיירי כשהאדם טורח עצמו ביום השבת בעבדות וטירחה, לא כן כשהאדם אינו עושה כלום רק הכל נעשה על ידי המכונה של קודם יום השבת, מ״מ העובדה בעצמה שהעסק שלו עובד בפרהסי׳ בשבת כמקח וממכר עבורו, זה כבר אינו שבתון. ובכל אופן מעובדין דחול או מראית עין בפני ע׳׳ה שלא יטעו דיני התורה לא יצאנו, וגם זכור את יום השבת לקדשו שלא יהא מעשיך בשבת כבחול ג״כ לא נתקיים בעובדות כאלו, ול׳׳ד לההיתר דאוטומט העומד בקרית חצות בלי שם ובלי בעלות שלא נודע למי הוא שייך, אחרת היא, כשאדם עושה דברים כאלו בביתו וברשותו.” עכ”ל. וע”ע אג”מ או”ח ח”ד סי’ ס’.

סוף דבר

 הארכנו להוציא מלב הסוברים דאין בנידון השארת אתרי מחשב בשבת אלא נידון דמילי דחסידות בעלמא, אלא ישנן הרבה בעיות הלכתיות בדבר, וסוף ההוראה תלוי בחכמי הדור. וע”ע בישורון כרך י”ט עמ’ תקצ”ד ובקובץ שערי צדק כרך ג’ עמ’ 186, וכן בקובץ אור ישראל (מונסי) גליון ל”ה, שהאריכו בנד”ד גבי שבת ועוד.